(א) עד שש שעות וכו׳. ובכללו לשם תענית אפילו שעה אחד אסור (מהרי״ל), ואם כן שלא כדין עושין מקצת קהילות שמתענין בשבת עד חצות על הגזירות (מגן אברהם):

(ב) [לבוש] או מתפלל וכו׳. לכן לאו שפיר עבדי הני שליחי ציבור דמנגני ואין יוצאין מבית הכנסת עד אחר שש ובפרט בחורף, ומכל שכן ביום טוב מלבד בראש השנה אין למנוע, ב״ח וכן כתב בים של שלמה פרק ב׳ דביצה סימן ד׳, אלא שמסיים דכשחל ראש השנה בשבת אסור, ומגן אברהם בסימן קנ״ז כתב ליישב מה שמאריכין בשבת ויום טוב לפעמים דחשבינן שש שעות משעה שקמים ממיטתם, עד כאן, ואני אומר דסמכינן על ראבי״ה שכתב הבית יוסף בשם המרדכי בתחילה דמותר כשלומד או מתפלל, וכן באגור סימן ת״א לא הביא לפסק הלכה רק תחילת דברי המרדכי וכן מצאתי במרדכי הקטן מקלף, ועוד מצאתי בגדולת מרדכי שגם מה דפסק לסוף כר׳ יהושע היינו לענין יום טוב אבל בשבת מותר למשוך אחר חצות והשתא ניחא שלא תיקשי דברי ראבי״ה אהדדי, ובזה נראה לכוין דעת מרדכי קטן ואגור הנזכרים לעיל ודו״ק, וזה מהתימא על שולחן ערוך. שוב ראיתי שגם הב״ח בסימן רמ״ב פסק כן וסותר מה שכתב הכא והוא תמוה ביותר ועיין סימן רמ״ב ס״ק ו׳:

(ג) [לבוש] וכל זמן וכו׳. בשבלי הלקט ותניא מקור דין זה קאי אסעודה שלישית, וצריך לומר דלאו דוקא כדי להקל וכו׳ כן פירש רמ״א מה שנמצא שר׳ עקיבא היה בוכה ואמר תענוג יש לי והשיג הט״ז ותמה דאם כן כל מי שמצער יבכה חס ושלום בשבת אלא פירש דמעשה דר׳ עקיבא מיירי שמרוב דבקותו בהקב״ה זולגים עיניו דמעה שכן מצינו בר׳ עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים כאשר ידע היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה, עד כאן, ואני מצאתי בתשובות בנימן זאב סימן ר״י דמעשה דאגודה הנזכר לעיל היה שהיה בוכה ר׳ עקיבא על מיתת ר׳ אליעזר, ואם כן נכון הוא פירוש רמ״א, ועוד הא פירש רש״י בתענית דף י״ב טעם דתענית חלום כדי שיתבטל צער גופו כמו שכתב בסעיף ג׳, ומה שהקשה אם כן כל מי שמצער יבכה לא קשה מידי דאין זה טבע כל אדם שילך צער מלבו בבכייתו וגם לפי ענין הצער, והלב יודע מרת נפשו ואם לעקל וכו׳:

(ד) ואכילה וכו׳. אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עוונות ומחמת תשובה אסור (בית יוסף ושיירי כנסת הגדולה), וכל שכן שאין לבעל תשובה לבכות מחמת תשובה (של״ה):

(ה) [לבוש] חלומו שראה וכו׳. משמע אם חבירו ראה עליו אין מתענין וכן כתב שיירי כנסת הגדולה ובחול מתענין, והוא הדין כשחולם לעצמו מהפסד ממון, מיהו אם הוא דבר שמחללין עליו שבת כתב ספר חסידים תתס״ח דמתענין בשבת. כתב מגן אברהם סימן ר״כ בשם ספר חסידים מי שיחלום לו חלום קשה על חבירו יתענה עד כאן ופשוט דבשבת אין צריך:

(ו) [לבוש] שבעים שנה וכו׳. כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו (רש״י ברכות ל״א), ונקט שבעים לפי שימי שנותינו שבעים שנה ועיין ב״ח, ובזוהר פרשת אמור פירש אינון שבעים כתרא מלכא דאסכימו עליה לרעה חס ושלום, עד כאן, ומשמע ברש״י שם דוקא בשבת שתענית קשה שהכל מתענגים והוא מתענה וכן כתב ראב״ן סימן קע״ט, ומלבוש משמע לכאורה דאף בחול קורעין וצריך עיון: וכן צריך לעסוק כל היום בתורה ויתכפר לו ומותר להתוודות על חטאיו כשמתענה כמו בחול (סדר היום), ומשמע משל״ה דף קל״א דמותר אפילו לבכות:

(ז) [לבוש] מכל מקום צריך וכו׳. ואם ביום ראשון הוא תענית ציבור מקיל בשגג בשלטי גיבורים דעולה אבל בתשובת משאת בנימין סימן צ״ג פסק דאין עולה וצריך להתענות יום אחר והביא ראיה מתרומת הדשן סימן רע״ח שכתב המתענה תענית חלום בראש השנה אין צריך למיתב תענית לתעניתו דיש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה, משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצום גדליה, עד כאן, וכן פסקו עולת תמיד ומגן אברהם, אך הט״ז השיג וכתב שתי תשובות בדבר חדא דראש השנה מיירי אי מיקלע דלא התענה בצום גדליה כגון שהיה לו אונס, שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על שיתענה ויהרהרו בתשובה ועל זה קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין בצום גדליה שיהיה לו כפרה עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי לא ראה ט״ז בגוף תרומת הדשן שהרי כתב שם שראה הרבה בני אדם שהיו מתענין בראש השנה וכל אלו לא ישבו תענית לתעניתם ונראה משום דמצוה להתענות בראש השנה עד כאן לשונו, ואם כן על ראשון קשה איך אפשר לומר דכולם לא התענו בצום גדליה ואירע להם אונס, ועל שנית קשה דילמא היו אלו אנשים מכוונים לכפרה, גם ראיה ברורה שהביא ט״ז מיו״ד סוף סימן רי״ז לא ראה שכן הוא לקמן בסימן תקס״ח סעיף י״א ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שכתב מגן אברהם דהכא צריך כפרה וכפרה בכדי לא אשכחן, גם עיינתי דבשלטי גיבורים גופיה מסתפק מטעם זה. והנה שמעתי להקשות על משאת בנימין הנזכר לעיל דילמא הוצרך תרומת הדשן לטעם דתענית בראש השנה מצוה דאי משום צום גדליה אם כן כשמתענה שני ימים דראש השנה מאי איכא למימר דהא בעי להתענות שני ימים, ונראה לי דאי התענית ציבור עולה אם כן הוא הדין דתענית אחד מהני על שהתענה שני ימים, ועוד נראה לי דהא כתב בתרומת הדשן שם צריך עיון אי מהני תענית דעשרת ימי תשובה אי לא הואיל ומתענה בלאו הכי, עד כאן. משמע מיירי שהתענה כל ימי תשובה ואפילו הכי קאמר טעמא דמצוה וכו׳, ומזה נשמע דכל עשרת ימי תשובה אין עולין למי שנוהג להתענות ולאפוקי מעולת תמיד שכתב דימים שאדם עצמו מקבל תענית כגון עשרת ימי תשובה עולה עד כאן לשונו, עד כאן. דמתרומת הדשן הנזכר לעיל לא משמע הכי, וזה ראיה למה שכתב מגן אברהם דמי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון דסליחות אין עולין לו. אם חלם לו חלום רע בתענית ציבור פסק בעולת תמיד דעולה לו:

(ח) [לבוש] וטוב להתענות וכו׳. שלא יתאחר מבקשת רחמים והסליחה (רשב״א), ובפסקי ראקנטי סימן קע״ח דמצוה מן המובחר ביום ראשון שאז נראה וניכר שלכבוד שבת יושב בתענית, עד כאן, ואף דהשולחן ערוך כתב לשון דצריך מכל מקום כתב לבוש וטוב וכו׳ דרשב״א גופיה פרק אין עומדין כתב דלאו חיובא הוא, ולכן כתב אם תשש כח רוצה לומר אף שרק תש כחו קצת כן נראה לי:

(ט) חנוכה וכו׳. משמע דוקא אלו אבל ימי ניסן וסיון ואסרו חג יש להתענות וכן כתב ר״ש הלוי, והוא הדין בין יום כיפור לסוכות, ומגן אברהם הוסיף אפילו יום ראשון הוא ראש חודש ניסן או ראש חודש אב או ערב פסח מתענה, עד כאן. אבל בפרישה העתיק בשם רמ״א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין, עד כאן, וראוי לסמוך דהא בחידושי רשב״א הביא יש אומרים דבתענית חלום לא בעינן למיתב תענית לתעניתו דהש״ס קאי אקיבל עליו תענית בשבת עיין שם וכן כתב בתשובת בנימין זאב, ואף שכתב רשב״א שם וריב״ש סימן תקי״ג דרוב פוסקים חולקים מכל מקום כיון דגם הרבה פוסקים שאין צריך להתענות ביום ראשון ואפילו לרשב״א אין חיובא לכן אין להתענות ביום שאין אומרים תחנון, עיין סוף סימן ת״כ מה שהקשיתי על מגן אברהם, ומכל מקום כשמתענין באותן הימים תענית חלום ואפילו בראש חודש ניסן או אב אין צריך למיתב תענית לתעניתו. דין ערב יום כיפור יתבאר סימן תקס״ח סעיף ה׳, ט״ו באב ושבט צריך עיון לי לקמן:

(י) עד חצי לילה וכו׳. בדרשות מהר״ש לא כתב אלא עד לילה וכתב דצריך להתענות יום ראשון דאיכא מאן דאמר דבעי למיתב תענית מי שמשלים בערב שבת עד הלילה (מלבושי יום טוב), ונראה לי לסמוך עליו ביום טוב ראשון או בשבת שחל יום טוב אחר כך ביום ראשון או ביום טוב שני שחל ביום ו׳ דאין צריך להתענות אלא עד הלילה, גם נראה לי הכי במי שדרכו להתענות אף בשבת וחלם לו בצהרים אף שאפשר דמי שמתענה כבר אינו עולה, ובזה נראה לי דאין חיוב למיתב תענית לתעניתו דהא לא ביטול עונג שבת כיון שדרכו להתענות. כתב של״ה דף ר׳ מי שחלם לו אפילו באמצע לילה לא יטעום מאומה ולא די כשיתחיל להתענות כשיאיר היום כמו בשאר תעניתים וראיה מהא דישן שינת צהרים דמתחיל תיכף להתענות, גם נראה לי שיפרוש מאשתו ואפילו בשבת שהוא זמן עונה דאם הותר להתענות ולבטל עונג שבת קל וחומר זה, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם סימן תקס״ד. ולעניות דעתי דאפשר לחלק בין דישן שינת צהרים דיום להא דלילה וקצת ראיה מאותן שמתענין תענית חלום בראש השנה גם בשני ואין מתענין בלילה, ומגן אברהם כתב בסימן תקצ״ו דבחלום לא הראוהו אלא ביום ולא בלילה עיין שם, גם נראה לי אפשר לחלק בין תענית שהוא לדידיה למצות עונה שמחויב לאשתו:

(יא) [לבוש] ולמחר וכו׳. דוקא אם התענה חצי יום ולילה אבל אם לא התענה אף שלא אכל מחמת שהוא שבע אין צריך להתענות (שיירי כנסת הגדולה), וכתב עוד דנראה לו להקל אפילו במתענה ורק לשמוע דברי חכמים יש לנהוג למחר אבל אין לחיוב לאדם לכך, עד כאן, ומדברי מלבושי יום טוב הנזכר לעיל נדחו דבריו, גם מגן אברהם כתב אף דרשות בידו שלא לאכול אחר חצות אם יצא ידי סעודה מכל מקום כיון שהתענה עבירה הוא בידו, עד כאן. וגם נראה לי משום דחיוב סעודה שלישית אחר חצות כדלקמן סימן רצ״א, ואף למאן דאמר שאפילו קודם חצות מכל מקום זה לא חשב שיחלום לו ודאי לא קיימו ועיין בב״ח שם: